בדידות בגיל השלישי: דרכים לשמור על קשרים חברתיים ועל חיים מלאים בעיר

הילדים עזבו את הבית מזמן, הקשר עם חברי העבודה נחלש אחרי הפרישה, ולפעמים גם בן או בת הזוג כבר אינם. דווקא בעיר הגדולה, עם המון אנשים מסביב, רבים מבני הגיל השלישי מרגישים בודדים. בדידות היא לא רק תחושה לא נעימה: היא קשורה לבריאות הגופנית והנפשית, לשינה, לתזונה ואפילו לתפקוד הקוגניטיבי. הבשורה הטובה היא שאפשר לעשות משהו בנידון, וגם בני המשפחה והשכנים יכולים למלא תפקיד חשוב.

להכיר בבעיה בלי בושה

בדידות היא נושא שרבים מתביישים לדבר עליו. יש מי שחושש להיראות חלש או להטריד את הילדים, ויש מי שמסתגר בהדרגה בלי לשים לב. הצעד הראשון הוא להכיר בכך שהצורך בקשר אנושי הוא טבעי לחלוטין, ושהוא לא נעלם עם הגיל.

כדאי לשים לב לסימנים: ימים שלמים בלי שיחה עם אף אחד, ירידה בעניין בתחביבים, הזנחה של התזונה או של המראה החיצוני, ושינה מרובה מהרגיל. כשהסימנים האלה מצטרפים לעצבות מתמשכת, כדאי לפנות לרופא המשפחה או לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש, כי לפעמים מדובר בדיכאון שניתן לטפל בו.

מרכזים קהילתיים ומועדונים

כמעט בכל שכונה יש מתנ״ס, מועדון לאזרחים ותיקים או מרכז יום, שמציעים מגוון פעילויות: הרצאות, חוגי יצירה, התעמלות, קבוצות שירה, טיולים מאורגנים וארוחות משותפות. המקומות האלה הם הרבה יותר מסידור לשעות הבוקר, הם מקום שבו נוצרות חברויות חדשות.

הביקור הראשון הוא בדרך כלל הקשה ביותר. מומלץ להגיע עם חבר, שכן או בן משפחה, לבחור פעילות אחת שמעניינת במיוחד ולתת לעצמכם כמה מפגשים לפני שמחליטים. לרוב, אחרי שבועיים שלושה, הפרצופים הופכים מוכרים והמקום מתחיל להרגיש כמו בית שני.

התנדבות: לתת ולקבל

אחת הדרכים היעילות ביותר להתמודד עם בדידות היא להיות משמעותי עבור אחרים. בתי ספר, ספריות, בתי חולים, עמותות לסיוע במזון ומרכזי קליטה מחפשים מתנדבים עם ניסיון חיים, סבלנות וזמן פנוי. וזה בדיוק מה שיש לפנסיונרים רבים להציע.

התנדבות מספקת שגרה, מטרה ותחושת ערך, ובמקביל מפגישה עם אנשים מגילאים שונים. סבא שמלמד ילדים לקרוא, סבתא שמבשלת במטבח קהילתי או פנסיונר שמלווה עולים חדשים, כולם מדווחים לא פעם שהם מקבלים יותר משהם נותנים.

למידה, תחביבים וסקרנות

הפרישה היא הזדמנות לחזור לתחביבים ישנים או לגלות חדשים. אוניברסיטאות ומכללות מציעות לימודים לגמלאים, ובמקומות רבים יש תוכניות של קורסים פתוחים במחיר מוזל. חוגי צילום, ציור, נגינה, שפות, ברידג׳ ושחמט מושכים קהל קבוע ויוצרים קהילה סביב תחום עניין משותף.

הנה כמה רעיונות שכדאי לבדוק בעיר:

• הרצאות ערב בספרייה העירונית או במוזיאון
• מועדוני קריאה וקבוצות דיון
• סיורים מודרכים בשכונות העיר
• גינות קהילתיות שבהן מגדלים ירקות ופרחים יחד
• מקהלות וקבוצות שירה בציבור

הלמידה עצמה טובה למוח, והמפגש הקבוע טוב לנפש.

תפקיד המשפחה והשכנים

בני המשפחה יכולים לעשות הבדל עצום, גם כשהם גרים רחוק. שיחת טלפון קבועה באותה שעה בכל יום, ארוחת שישי משותפת, שיחת וידאו עם הנכדים או פשוט הודעה קצרה שואלת לשלום יוצרות תחושה של קשר ושל שייכות. חשוב שהקשר לא יתבסס רק על בירור צרכים וסידורים, אלא גם על שיחה אמיתית ועל שיתוף.

גם השכנים בבניין הם משאב חשוב. שכן שמכיר את האדם המבוגר יכול לשים לב אם משהו השתנה, להציע עזרה בקניות או פשוט להזמין לכוס קפה. בבניינים רבים נוצרו בשנים האחרונות קבוצות שכנים שמשמשות גם רשת ביטחון חברתית.

שגרה, תנועה וטכנולוגיה

שגרה יומית מסודרת מסייעת מאוד. קימה בשעה קבועה, הליכה בבוקר, קפה בבית הקפה השכונתי, פעילות קבועה באמצע השבוע ושיחות טלפון מתוכננות יוצרים מסגרת שבה הימים לא נמרחים זה בזה. גם בעלי חיים יכולים להוות מקור לחברה ולשגרה, למי שיכול לטפל בהם.

הטכנולוגיה, כשמשתמשים בה נכון, מגשרת על מרחקים. קבוצות וואטסאפ של מחזור או של חוג, הרצאות מקוונות ושיחות וידאו מאפשרות להישאר מחוברים גם בימים שבהם קשה לצאת מהבית.

קשרים בין דורות

אחד הפתרונות היפים לבדידות הוא מפגש בין דורות. בערים רבות פועלות תוכניות שבהן סטודנטים מתגוררים בשכנות לאזרחים ותיקים, בני נוער מגיעים לביקורי בית קבועים או ילדי גן מבקרים במועדון הקשישים. המפגשים האלה מעניקים למבוגרים שמחה ותחושת חשיבות, ולצעירים הם מעניקים פרספקטיבה, סיפורים וקשר לעבר.

גם בתוך המשפחה כדאי לייצר הזדמנויות כאלה. סבתא שמלמדת את הנכדה לבשל מתכון משפחתי, סבא שמספר על ילדותו בשכונה או טיול משותף לאתר שקשור להיסטוריה המשפחתית הם רגעים שנחרטים בזיכרון של שני הצדדים. אפשר אפילו להקליט את הסיפורים, וליצור מהם ספר או סרטון שישמר לדורות הבאים.

מתי לבקש עזרה מקצועית

יש מצבים שבהם הבדידות כבר הפכה לחלק ממשהו עמוק יותר. אובדן של בן זוג, מחלה ממושכת או מעבר דירה עלולים להוביל לתקופה של אבל ושל קושי רגשי משמעותי. במצבים כאלה אין סיבה להתמודד לבד. רופא המשפחה, עובדים סוציאליים במחלקת הרווחה, קווי סיוע רגשי וקבוצות תמיכה יכולים לתת מענה ולכוון לטיפול מתאים. פנייה לעזרה היא לא חולשה אלא צעד אמיץ ונבון. וגם בני המשפחה רשאים לפנות בעצמם ולהתייעץ איך לעזור, כי לא פעם הם הראשונים שמזהים שמשהו השתנה ושהאדם היקר להם זקוק לתמיכה נוספת.

לסיכום, בדידות בגיל השלישי היא אתגר אמיתי, אבל לא גזירת גורל. עם מעט אומץ לצעד הראשון, היעזרות במשאבים הקהילתיים של העיר ותמיכה של משפחה ושכנים, אפשר לבנות חיים חברתיים עשירים ומלאי משמעות בכל גיל.